שש סיבות למה אני כל כך אוהבת את אורלנדו

? ככה אני מציגה את עצמי

כמה מתאים לי להתחיל ישר מהספר שאני הכי אוהבת. תמיד הייתי גרועה בדחיית סיפוקים.

הספר האוהב עליי הוא 'אורלנדו', של וירג'יניה וולף.

על פני משהו כמו 200 עמודים, הספר מספר סיפור חיים שלם של אציל צעיר שרוצה להיות משורר, חיי כמה מאות שנים, עובר כמו פורסט גאמפ על פני כל מיני נקודות ציון היסטוריות והופך לאישה באמצע הספר.

נראה לי שבגלל זה ובגלל התדמית הכללית של וירג'יניה וולף, אנשים מצפים שזה יהיה ספר דידקטי וכבד על ההבדלים בין גברים ונשים. אני נזכרת איך אמא שלי, שלא קראה את הספר, ראתה שאני קוראת אותו ואמרה לי בקול חינוכי: "הו זה ספר חשוב מאוד על מגדר". לא! עניתי לה: "זה ספר מצחיק מאוד על כלום".

ובכלל הגיע הזמן שאנשים יתחילו להכיר את אורלנדו בתור ספר הפנטזיה המקסים המצחיק והקאמפי שהוא. בגלל זה החלטתי לכתוב

שש סיבות שבגללן אני כל כך אוהבת את אורלנדו

בראשי פרקים, בסדר אקראי ובלי מילה על מגדר

1. כל אדם הוא בית קראתי לאחרונה כתבה על יפנית שהיא מסדרת מקצועית, היא עוזרת ליפנים ולאמריקאים גוססי צריכה לפנות את בתיהם ולהשאיר רק בהם את החפצים החיוניים ביותר ''שגורמים להם אושר''. אני זוכרת כמה  התרעמתי על הביטוי הזה. חשבתי על כל הגיליונות של מסע אחר שאני שומרת ובחיים אני לא אספיק לקרוא, על כל צעצועי הילדות שלי שאין לי לב לזרוק, על הברכות מתקופת הגן, על אוסף מדבקות מגיל שבע.

אורלנדו גר באחוזה בת עשרות דונמים, (כל פעם יש הגזמה אחרת לא ניתן לאמוד כמה בדיוק) אבל לא מדובר באיזה קסנדו כמו בסרט האזרח קיין, לא מדובר בבית סינתטי וריק שגודשים אותו בעוד ועוד אוצרות אקלקטיים, לא מדובר במבצר מהעולם.  

אורלנדו ירש את האחוזה מאבותיו. האגפים נבנו בתקופות שונות. יש בה קריפטה עם שלדים בנוסף לחדרי שינה, ודלתות שיכולות להיטרק עלייך לעולמי עולמים, בנוסף לרוח תמידית שמתגלגלת במסדרונות ומנידה שטיחים. הבית הוא יצור חיי. וכמו יצור חיי הוא נושא בתוכו סימנים למה שהוא עבר. הוא מספיק גדול כדי להכיל בתוכו תקופות. כשמסיירים בו להקות של כלבים רצות במסדרונות. ברור שיש בו דברים נשכחים ומיותרים.

כשאורלנדו נזכרים במהלך חייהם וזה קורה כמה פעמים, הם תמיד מסיירים בבית. הם מבקרים אותו כמו שחוזרים לקרובי משפחה. בתור יצורים די חסרי משפחה נראה שהבית שמכיל בתוכו שרידים של אבות, דיוקנאות ומזכרות מהם, מספק גם את זה. כאילו שאם משהו לא קיים מספיק הזיכרון שלו.

בספר הזה מופלא הנדיבות אפשר להסתובב בנפש, בזיכרונות, במצבי הרוח כי הם הקימו אחוזה גדולה. זה לא נורא כמה דברים נצבור בדרך. אף פעם לא תהיה בעיה של בלגן או של מקום

2. פניות חדות כמו הבית שיכול להכיל בתוכו כל כך הרבה בלי סתירה כי תמיד יהיה בו עוד משהו ומקום למשהו הזה, כך הספר מצליח להכיל רגש וגחגחת, פרודיה ומחשבות על ספרות, סיור מונטי פייתוני בהיסטוריה והעמדה מתפעלת של רגע פשוט בחיים, מחשבות פילוסופיות וספירה של וואזות ומצעים. להכל יש מקום. אין סתירה אין הגזמה. אנחנו נקרא משפט אחד ברצינות, נזכה לתיאור כנה ומכמיר לב על ההשפעה של רגשות קיצוניים על החיים, ועוד לפני שנספיק להתרגש ולהתפעל ולהיזכר בחיים של וירג'יניה עצמה, היא תשבש אותו עוד באמצע ותהפוך אותו לפרודיה על מטיפים דתיים.  אתם חושבים לקחת אותי ברצינות? אז הנה לכם הגזמה. אתם חושבים שאני צוחקת? אז הנה אני מתפייטת. קראתי שעוד במחשבות הראשונות על הספר, עוד לפני שהיא ידעה שהוא יהיה על אורלנדו, וירג'יניה החליטה שהספר ייגמר בשלוש נקודות... בסוף זה לא קרה. אבל חשוב לי להזכיר את זה כי מה יותר מזה מייצג את הפניות והחלפות הטון החדות של הספר? מה אומר אבל חוץ מזה יש הרי עוד משהו, יותר משלוש נקודת? בדיוק כמו הביטוי "כך אבל גם" של דיוויד פוסטר וואלס. החיים עשירים מדי וכל כך מלאים באפשרויות, שלא משנה איזה משפט כתבנו אף פעם לא אמרנו את המילה האחרונה. תמיד תהיה עוד אינטונציה.

3. על צחוק ונדיבות האם היופי הוא מושא לפרודיה? כמובן. כי שאורלנדו מתואר בעמודים הראשונים בספר בתור נער יפה להלל עם תלתלים ארוכים, אף קטן אך שלוח, עיניים גדולות, לחיים סמוקות, מצח כמו תפיחת שיש, שלא להזכיר את הרגליים שלו שזוכות לכל אורך הספר לאזכורים מגוונים ביותר, ברור שיש בזה משהו שגובל בקאמפ. הרי את לא יכולה לרצות את כל זה ברצינות.

זה בדיוק מה שאורלנדו לימד אותי על פרודיה. בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, אנחנו לא עושים פרודיה על מה שאנחנו לועגים לו, אלה על משהו שאנחנו מתים לעשות או לרצות אבל הוא כבר נהיה מיושן שחוק רגשני מדי או פשוט מוגזם. כדי להדגים את זה מספיק לחשוב כמה מגוחכים יכלו להיות הסרטים של טרנטינו אם היה נדמה לנו שהוא רוצה את כל מה שיש בהם ברצינות. ועדיין ברור שבקיל ביל יש תועפות של תשוקה. ברגע שאנחנו אומרים חלומות שלנו בכל רם מיד יש איזו ציפייה להתאים את עצמנו לפרופורציות של המציאות. הצחוק רק משחרר אותנו מהציפייה הזאת. האירוניה היא לא ציניות, היא לא מוחקת את מה שהיא צוחקת עליו, אלה מאפשרת לנו לרצות אותו ולהסתכל עליו במקביל.  בגלל זה אורלנדו הוא כל כך יפה, מגושם, סוערת רגשית, לוהב, נכנס לתרדמת של שבוע בגלל שיברון לב. נואמת נאומים נרגשים ומיד מתנגשת ברהיטים (בדיוק ההגדרה של איתי לגורבצובה). בגלל זה הכל מוגזם כל כך. בדיוק בצורה הזאת אנחנו צוחקים על מי שאנחנו אוהבים. לא רק כהתגוננות, (לא יכול להיות לך כל כך הרבה כוח עליי) אלה כמעין הודאה שאנחנו אוהבים ורוצים בלי קשר לתכונות הרעות והטובות. כשאוהבים אפשר לאוהב גם תיקים בעיניים, איזה הגזמה! ואם כבר במילא הגזמנו והכל יצא מפרופורציות ולא ברור יותר מה פגמים ומה יופי אז למה לא לשתף אם הטמטום שלנו פעולה? למה שלא נצחק כל היום על מי שאנחנו אוהבים אבל גם נקבל בו הכל בהתקף של נדיבות פנטסטית?

אורלנדו הוא ספר מוגזם ונדיב כל כך שהגיוני בו מאוד שמצבים רגשיים יגררו אחריהם תופעות אקולוגיות ולהפך. אפשר בהחלט לעבור בטוטאליות מאורח חיים של שגריר פופולרי שמפורסם במסיבות שלו, לנוודית רועת עיזים שמתבודדת מבני אדם וסוגדת לטבע ובחזרה. אפשר להתחתן מאהבה טהורה ומיד אחר כך לשלוח את בעלך לעשות רונדלות מסביב לסלע בים כדי שתהיי חופשיה. ואפשר לחיות הרבה יותר מ300 שנה

4. סיפור התבגרות כולם מדברים על שינוי המין באורלנדו. אורלנדו מתחיל את הספר בתור נער בן 16 שחיי במאה ה-16 ומסיים אותו כשהוא אישה בת 36 שחייה ב1928. שינוי המין או מאות השנים שחלפו לא משמעותיים בעיניי כמו 20 השנים שחלפו.

מ16 ל36. השינוי הזה מתואר באמינות גדולה. במילא אורלנדו היה רגשן מאוד גם בתור נער והוא שומר על העצמאות שלו גם בתור אישה. אבל במהלך השנים אורלנדו מתרגש, מתאכזב, מחליטה בכל פעם מחדש איך נכון לחיות, צוחקת על איך שהיא חייה.

ללא ספק משהו מתעדן שם עם הזמן. משהו מתחדד נפתח נעשה רגוע יותר. הרגישות נשארת אבל מתייעלת, נכנס ההומור העצמי. הספר מפליא לתאר את השינויים האלה. אפשר להאמין שהנער האימפולסיבי הזה הפך לאמא? או שמצבים שהיו גורמים לו פעם לצאת בהכרזות פומפוזיות גורמים לה עכשיו רק להרמת גבה משועשעת? זה לא התהליך הטבעי של ההתבגרות? למרות שעוברות מאות בשנים ולמרות שכמו שכבר הזכרתי, אורלנדו שוקע בכל פעם מחדש באיזה הלך רוח טוטאלי אחר, אנחנו מזהים אותו. בין אם הוא נער מאוהב, בחור שלוהט להתפרסם, אישה שחווה התעוררות רוחנית, אישה שהופכת לחסרת ביטחון, הרפתקנית או מלנכולי, הם תמיד הם עצמם. אי אפשר לטעות כאן. גם מאות השנים שעברו הן הגיוניות מאוד. אחרי הכל כשאנחנו נזכרים בילדות, אנחנו מזדהים עם עצמנו ובו זמנית זרים לעצמנו. מצחיק, אני באמת זוכרת איך זה לנשוך אנשים? באמת היו פעם חרמות? מסיבות פיג'מה היו הדבר הכי חשוב בעולם. באותה מידה אנחנו מאמינים שבימי הביניים היו תהלוכות ססגוניות וראשים התגלגלו ברחובות. אורלנדו לומדים להשלים עם חוסר העקביות שבאישיות, אם זה שבעבר יש יותר משמץ של זרות ושאין לנו מושג מי נהיה בעתיד. או כמו שאורלנדו בעצמה אומרת: "אני מתבגרת, אני מתחילה לאבד את האשליות שלי. אולי כדאי שאאמץ לי אחרות."

5. השתלת זיכרונות אתם מכירים את רגעי הזיכרון? הפלשבאקים האלה בסרטים וספרים. פתאום הגיבור מבין משהו על העבר שלו, מסכם את חייו לאורו וסוגר מעגל. תמיד כל כך התרגשתי מהרגעים האלה, שבילדות אפילו סיומים של סדרות נוער היו מצליחים להכניס אותי למלנכוליה נעימה מאוד. לרוב משתמשים במחשבות מסכמות או בפלאשבקים כדי להכניס את העבר לאמצע הסיפור ולהבהיר באמצעותו משהו שהקורא לא יודע. זה קיים כמעט בכל סיפור אבל זה ממש הBrand mark  של זרם התודעה.

האמונה המיסטית הזאת שאוי אכלתי עוגייה או הפלתי סיכה ופתאום כל חיי חלפו לנגד עיניי ומעכשיו הם ישתנו. (דרך אגב אני לא חושבת שזה באמת יכול לעבוד ככה, בחיים גם ההיזכרות לוקחת זמן.)

באורלנדו קורה משהו משוכלל יותר. בדרך כלל כשגיבור נזכר במשהו, הוא נזכר במשהו שלא יודע לנו הקוראים. אם אנחנו מזדהים איתו אנחנו חווים את הנוסטלגיה ואת ההתרגשות שלו מיד שנייה. אורלנדו כמעט שלא נזכרים באירועים שלא חווינו בעצמנו ביחד איתם. לזיכרון בספר הזה יש אפקט משוכלל כמעט מוזיקלי. מספיק שאורלנדו תגיד שועל בשלג כדי שאנחנו ולא היא נתכווץ וניזכר. בגלל שאנחנו נחשפים בספר לחיים שלמים על השינויים והאירועים שלהם, כשעולה הזיכרון בין אם הוא מסקנה שלמה או מראה או רק מילה. אנחנו בעצמנו מזהים ונזכרים. הנוסטלגיה היא הנוסטלגיה שלנו. קשה לאוהב שירים בפעם הראשונה, אבל באיזה התרגשות אנחנו מגבירים את הווליום בנסיעה אם נדמה לנו שמשמעים עכשיו שיר שאנחנו מכירים. אני חושבת על הרצועה המסכמת בAbbey rood שמעלה מחדש את כל השירים שכבר היו. או איך כמה תווים מShane on you crazy diamond חוזרים פתאום בWish you were here. זה בדיוק מה שקורה באורלנדו. כשהיא נזכרת, אנחנו מכירים כבר את כל המוטיבים המוזיקליים. אנחנו יכולים לשיר איתה את המילים. זה לא רק תיאור של היזכרות, זה פירוק והבנה מושלמת של איך הזיכרון עובד, ככה שאפשר להשתיל אותו מחדש בתוכנו. הספר יודע איך להעביר זיכרונות של אדם אחר, בדיוק כמו שבימינו אפשר לשחזר ולהשתיל עור.

6. ויש סיבה שישית ...