ששת הסרטים האהובים עלי כפי ששלחתי לחברתי קורל

כמה מילים לפני שאני מתחילה.

התחלתי את הפוסט הזה כמין מכתב לחברה הכי טובה שלי קורל. הוא יצא די טוב בעיני אז החלטתי לפרסם אותו פה. השארתי את כל הפניות שלי אליה, גם כי זה היה חלק בלתי נפרד מהכתיבה וגם כי אני יודעת שזה יוצר סגנון די מיושן. ממש מתחשק לי שזה יהיה בלוג מיושן, אז בין השאר זו הפעם האחרונה שהמילה ספויילר אי פעם תעלה בו באיזשהו הקשר. מעכשיו והלאה אני הולכת להתעלם באלגנטיות מהמונח הזה כאילו הוא לא הומצא מעולם, פרטי עלילה יפוזרו באקראי ומי שזה מפריע לו מוזמן כמובן לנוס על נפשו.

זה המכתב

נורא נהנתי ביום שבו סיפרת לי על הסרטים שאת אוהבת, זה אפשר לי לחשוב לעצמי על עוד משהו: "אוי זה ממש את". בא לי לכתוב משהו קצר על כל אחד מהסרטים האהובים עליי. בחרתי שישה וכביכול סידרתי אותם לפי סדר האהבה, אבל מי כמוך יודעת כמה דברים כאלה הם נוזליים.

סלין וז'ולי יוצאות לשוט

בעצם לא ראיתי את הסרט הזה המון פעמים, אבל הוא חייב להופיע בתור אחד מהסרטים האוהבים. "סלין וזולי" הוא אחד מהדוגמאות המופלאות ביותר לאינטואיציה שיש לי על הדברים שאני אוהב. רק קראתי על הסרט והוא מיד השפיע עליי ורמז לי בצורה עזה כל כך שיהיו בו את כל הדברים שאני הכי אוהבת שחלמתי עליו. ראיתי אותו באמת רק אחרי יותר משנה, אחרי שחיפשתי אחריו המון. לא רק שבאמת היה בו את כל מה שאני הכי אוהבת, הוא אפילו הזכיר קצת באווירה כמה חלומות שחלמתי. הסרט הזה נפתח בסצנה ארוכה ארוכה, (בכלל הסרט איטי, ארוך ומרשה לעצמו בצורה מגוחכת: שלוש שעות וחצי) שבמהלכה ז'ולי ישבת בפארק וקוראת ספר על כישוף. על פניה עוברת סלין בצעד נמרץ ומגושם ומפילה צעיף. ז'ולי רודפת אחריה בצורה מוחצנת חצי פריז, סלין הולכת לישון בבית מלון כדי להתחמק ממנה והן עדיין לא דיברו.

למחרת, ז'ולי פוגשת את סלין בבית הקפה של המלון, הן מחליפות כמה מילים בצורה טקסית ומתנגנת וז'ולי פשוט הולכת. בסצנה הבאה סלין כבר מתנחלת בספרייה שבה עובדת ז'ולי ועושה שם רעש כמו ילדה קטנה. ז'ולי כמובן מתעלמת ממנה, עד לרגע שבו סלין הולכת וז'ולי רצה לקחת את הציור שסלין השאירה בשבילה. אחר כך סלין כבר מנמנמת על המדרגות של ז'ולי בזמן שהיא מחכה לה, הן שוב מדברות בתיאטרליות, כאילו הן משחקות את המשחק הזה שנים וסלין עוברת לגור עם ז'ולי.

לאן את חושבת שזה מוביל? לרצף אינסופי של משחקים, גחמנויות ופנטזיה מוחלטת. בעולם של הסרט, כל שקר שממציאים הופך לאמיתי וההמצאות משתכללות ברגע שרק נולדו ואז שוברות שוב ושוב את עצמן.

בערך אחרי האמצע הסרט הופך לסיפור פנטזיה לכל דבר. שתי הגיבורות מוצאות בית נטוש עם אנשים משונים מתקופה אחרת, הם לא יכולים לראות או לשמוע אותן, אבל באמצעות אכילה של סוכריות מיוחדות, הגיבורות מצליחות לבקר בעולם האחר יותר ויותר זמן. הן מגלות שהן אומנם מאוד פסיביות בעולם הרוחות, בעיקר צופות מהצד, אבל הן מוצאות דרך להשפיע עליו ולשנות אותו. הילדותיות הצרופה הזאת מלווה ברכלת וגחגחת, בקסמים ומופעי קסמים, שהיו יכולים להיות קברטיים וסקסיים רק שהם יותר מדי אינפנטיליים בשביל זה וכמובן בהמון משחקים. כל הסרט הוא פשוט משחק שנשבר להיות משחק אחר ומשחק אחר...

דמעותיה המרות של פטרה פון קאנט-תיק מקרה

אני מדברת על הסרט הזה די הרבה, אין טעם שאני אתאר לך מחדש את העלילה שלו או אסכם בצורה חינוכית מה אני מוצאת בו. על מה בכל זאת נשאר לכתוב? מה יהפוך לך את זה ליותר מוחשי? תדמייני ששתי נשים מתקופה עכשווית יחסית לובשות בגדים ביזאריים ומדברות על החיים שלהן בדקדקנות מופלאה. הן נשמעות בו זמנית כאילו הן קוראות שירה, מנסות לפתות אחת השנייה, מסתירות בהצלחה של רשעיות דיסני את העובדה שהן מכשפות שטורפת ילדים וטוענות טיעונים מתמטיים מורכבים. כאילו שזה לא מספיק, הן עומדות בדירה קטנה שעל אחד מהקירות שלה מצוירת לכל האורך תמונות עירום קלאסית ומלודרמטית. הן זזות כמו בבות מכאניות ואוכלות מכל מה שמוגש להן רק נגיסה. ברקע שומעים תקתוק של מכונות כתיבה, שמפסיק שהן שותקות וממשיך שהן מדברות כאילו הטקסט שלהם נכתב והגורל שלהן נקבע ברגע הזה.

מי שמקלידה על המכונה היא מרלנה, המשרתת המפחידה והאילמת של פטרה פון קאנט והיא תמיד מסתכלת עליה מהצד בצורה עגמומית ורודפת. את מבינה אותי? הסרט הזה הוא פשוט יותר מדי ביזארי בשביל לא לאהוב אותו. חוץ מזה שמאחורי כל השפע הליפופי הזה לא נמצא ביזאר לשם ביזאר.

השילוב הזה של תיאטרליות ושיחות שהן בו זמנית כמו שירה וכמו טיעונים מתמטיים, יוצר מעין כובד ביחס לחיים ולמסלולים שעוברים בהם. זה כובד שחושף את הפנטזיה האמתית שיש בהם וגם את הסיוט. יש הקלה אמתית בהודאה הזאת.

קיל ביל

סוף סוף אקשן ואלימות, עלילה עם כיוון ברור ואפשרות למצוא את הסרט בקלות אפילו בVOD .

אבל דווקא בגלל זה אני אכתוב על קיל ביל מהסיבות העקמומיות, כלומר מהסיבות שמזכירות לי את שני הסרטים הקודמים. גם בקיל ביל הכל הוא בו זמנית שיא הדרמה ושיא המשחק. אני נהנת מהסרט הזה כמו מרכבת הרים. כל פעם שאני רואה אותו אני נהנת ממנו יותר. הוא הצליח להזריק לי את כל האובססיות והנטיות הכי רחוקות ממני. אבל זה לא סתם שאני הופכת את עורי, גם בקיל ביל יש שפע של נאומים פומפוזיים וכמו בשני הסרטים הקודמים כל רגש מסוגנן למלוא האפקט. פטרה פון קאנט שמה לעצמה תקליטים ובמודע היא משנה את הסיפור והאווירה. בקיל ביל השירים מתחלפים לפי קצב הלחימה בטבח שבבית שבעת העלים.

כמו בסלין וז'ולי כל משחק נלקח בשיא הרצינות והופך מיד אחר כך למשהו אחר וכמו בכל כך הרבה סרטים שאני אוהבת כל האמצעים כשרים. כשהכלה ואו רן אישי נלחמות, הן בו זמנית שתי פקצות מהתיכון שקוראות אחת לשנייה כלבה באינטימיות נשכנית ושתי סמוראיות שסוגרות נקמת דם. כל זה על רקע פופ לטיני שיוחלף במקרה הצורך בבלדה יפנית רגשנית. אני יכולה לדבר על קיל ביל עוד שעות ועל איך שמעבר למשחקיות הטהורה יש אגדה מיתית והזדככות רוחנית והמון רגש, אבל במקום זה אני רק אכתוב שטרנטינו הוא היצור הכי מתלהב שאני מכירה וזה גורם לי להרגיש חופשיה ואסירת תודה.

ז'יל וז'ים

הוא הסרט הכי צרפתי בעולם. ממנו לקחתי את הקריינות האדישה, המשתפכת, שמסכמת תהליכים של שנים בפסיקים צולפניים. אני כל כך אוהבת אותה שהיא מופיעה בפרודיות שלי. הסרט מספר על ז'יל וז'ים שני חברי נפש שמאוהבים באותה אישה, עוברים אתה את החיים ומתמודדים עם שלל שיגעונותיה.

כל זה קליל מאוד, לפעמים בצורה מדהימה. רבע השעה הראשונה של הסרט מכסה את ההיכרות של ז'יל וז'ים, את ההתקשרות המהירה שלהם, כמה מערכות יחסים שהיו להם ואת ההיכרות שלהם קתרין שתהיה אהובתם. אם לא רגילים חושבים שזה אידיוטי לגמרי, שאין לזה סאבטקסט. הקריין האדיש וההיפרי מכריז ואז הם התאהבו ופוף הם באמת מתאהבים. אבל האמת שונה. פשוט חייבים להבין שהפרופורציות מעוותות בעולם של ז'יל וז'ים. אפשר לסכם מערכות יחסים שלמות כמעט בלי רגש, אבל להתענג במשך דקות ארוכות על סצנה של התלבשות לקראת בילוי, על משפט מחץ של קתרין או על משחק ששלושתם המציאו.

הגיבורים עובדים רק כנראה ואולי בכלל לא. הם נודדים בין ארצות והיכרויות בנון שלנס שמשאיר הרחק מאחר כל יומרן תל אביבי. אבל הכי חשוב בניגוד להיפסטרי כל העולם התאחדו, הם כל הזמן משחקים. בהתמסרות, בילדותיות, ברצינות. הם נהנים מהדברים הכי פשוטים בעולם. סרטים אחרים צרכים מכוניות נוצצות כדי למכור לנו זוהר, קתרין ז'יל וז'ים רק צריכים לעשות תחרות ריצה על גשר. למלחמת העולם הראשונה שבה ז'יל הגרמני היהודי וז'ים הצרפתי נלחמו משני צדדים שונים, הסרט מקדיש דקה וחצי, למשחק שבו שלושתם מטיילים על החוף ומחפשים אבדות הוא מקדיש עשר. ובכלל למה זה סרט מאור כל כך?

קתרין היא אישה מעורערת, גחמנית, מתעללת. לא מספיק שהיא משחקת בשניהם, קיימת תמיד הסכנה שהם יאבדו אותה או שהיא עצמה תאבד איפשהו. זה סרט אכזרי. קתרין ז'ים וגם ז'יל לא יכולים להחזיק אחד את השני, אף אחד מהם לא מאוזן, הם נידונים לאבד ולזכות אחד בשני מחדש שוב ושוב. בתוך האבדות האלה והקרירות והאנוכיות והתחכום, בתוך הקריינות האינסופית והטריקים, יש התענגות אמתית על כל רגע של הנאה ויופי. אלה רגעים של יופי לשמו דווקא כי הם שבירים כל כך. קתרין צוחקת והתמונה של הסרט קופאת. הם רוכבים על אופניים ואנחנו עוצרים את הנשימה. דווקא כי הגיבורים של הסרטים לא יכולים להיאחז בכלום אנחנו מוכרחים להיאחז ביופי, להסתפק בו, לשחרר אותו ולרדוף אותו.

חייה הכפולים של וורוניק

סוף סוף סרט לא קריר. כבר לא משחק אלה חלום. הוא מתחיל בפריים של נערה שרה במקהלה, גשם מתחיל לרדת וכל הבנות האחרות בורחות. היא ממשיכה לשיר, היא אסירת תודה, היא בוכה בהתרגשות.

כל כך קל להתאהב בה כבר אחרי השוט הראשון הזה, אבל יש בזה גם משהו מטריד. בזה שהיא לא ברחה מהגשם, בהתרגשות שלה, בחשיפה שלה לעולם, כאילו היא קצת חסרת עור.

בהמשך הסרט כאילו לא קורה הרבה. לוורוניקה יש חבר, היא נוסעת לבקר את דודה של בקרקוב, היא נבחנת בתור זמרת למקהלה קלאסית ומתקבלת בזכות הכישרון הגדול שלה. חוץ מזה כלום לא קורה.

כלום לא קורה, אבל הסרט כולו הוא בצבע חום מופז עכרורי. כלום לא קורה אבל לוורוניקה יש חיוכים מסתוריים. כלום לא קורה אבל אנחנו אוהבים אותה ודואגים לה בדיוק כמו שהרגשנו עוד בפריים הראשון.

היא שרה ומסלסלת בקול שלה וזה גובה ומסוכן כמו מיתר שעומד לפקוע. היא קמה בבוקר ואומרת לאבא שלה: "מוזר, פתאום הרגשתי שאני לא לבד". "ברור שאת לא לבד", הוא עונה. אבל לא, ברור שזה לא זה. וורוניקה החיה והלוהבת נראית תמיד כאילו היא בעולם משלה. אנחנו לא יודעים למה אבל זה מותח נורא.

יום אחד וורוניקה הולכת בכיכר, יש שם הפגנה גדולה וקבוצה של תיירים מצרפת בדיוק נכנסת לאוטובוס.

אחת התיירות נראית בדיוק כמו וורוניקה, הן מספיקות להסתכל אחת על השנייה. זוכרת שאמרתי לך שאיכשהו אנחנו תמיד דואגים לוורוניקה? שהיא נראית לנו לגמרי חסרת עור? שהשירה שלה היא כמו חוט שפוקע? מדהים איך כבר מראש הרגשנו את זה, כי חצי שעה מתחילת הסרט בקונצרט הראשון שלה, באופן שרירותי לגמרי, וורוניקה מתמוטטת ומתה. וורוניקה מתה ומתעוררת ורוניק, נערה צרפתייה שנראית בדיוק כמוה.

היא בדיוק שכבה עם חבר שלה ופתאום היא מבקשת ממנו ללכת. תוקף אותה עצב נורא שהיא לא יכולה להסביר. פתאום היא מרגישה לבד. יום למחרת היא נפגשת עם המורה שלה לפסנתר, היא פורשת מהקריירה המוזיקלית בלי להסביר שום דבר. את שאר הסרט היא מבלה במאמצים להבין את האובדן הנורא שלה, אובדן על אדם שהיא בכלל לא הכירה. בתיאור העלילה הזאת אין מספיק כדי להסביר לך את התחושה של המסתורין, את התחושה של החיים הסמויים, את המוזיקה המדהימה של הסרט. את הקשר החזק בין שתי הנערות האלה על סף החיים ואת השוני שלהן. למרות שמשחקת אותן שחקנית אחת וורוניק שונה מוורוניקה. וורוניק פורשת מהמוזיקה, יש בה משהו מהוסס, כבוי. כשהסרט נגמר בכיתי בלי סוף. הרגשתי שהוא מתאר מציאות חולה ולא נורמלית. הרגשתי שוורוניק נאלצת לחיות בלי וורוניקה כמו אדם שנאלץ לחיות בלי כליה. המוות סוגר את האפשרויות שלהן ללמוד אחת מהשנייה ולהתקדם. המוות של וורוניקה סוגר את וורוניק, היא מוותרת כדי להישאר בחיים. פעם זה היה כל כך אמיתי בשבילי. בכלל התחושות שבסרט הזה מלוות אותי מילדות. אני ואחותי מחליפות מבטים, למי מאתנו מתאפשר ולמי לא? העובדה שאת המיחושים העמומים האלה תרגמו לסרטים שלמים היא פשוט נס בעיני

פיקניק בצל ההר

בטח הזכרתי את הסרט הזה פעם או פעמים ובטח עשיתי את זה בבושה. הזכרתי את השם ולא יותר.

כל כך אינטימי בשבילי לדבר על הסרט זה. אני אהיה מלודרמטית ואכתוב שהוא הרעיל את חיי. טפטפו לי אותו לאט לאט עוד מילדות. כשהייתי מטיילת עם המשפחה שלי בטבע, טבע שדומה כל כך לטבע האוסטרלי מלא איקליפטוס וצור, אחד מההורים שלי היה מצביע על סלע ואומר תראו זה כמעט כאילו שיש לו פנים, ממש כמו בפיקניק בצל ההר. הייתי שומעת אז מחדש את כל הסיפור עד לפרטים הכי קטנים. עד כדי כך שכשסוף סוף ראיתי אותו כמה ימים לפני גיל 16 ידעתי בעל פה כל פיתול בעלילה. הוא עדיין הפתיע אותי לטובה. באוסטרליה של שנת 1900, פנימייה לבנות יוצאת לפיקניק לכבוד ה14 לפברואר, יום האהבה.

הן יוצאות בבגדים ארוכים למדבר, כאילו הן באנגליה, כמו החרדים של היום. שלוש מהבגרות שבהן הולכות לטייל בנפרד מהקבוצה, ברשות כמובן. מצטרפת אליהן תלמידה צעירה יותר, שמנמנה, ארצית, מלאת תלונות. הן הולכות לטייל ובלי להתאמץ הן עולות עוד ועוד ומתרחקות עוד ועוד. בהתחלה הן פשוט צוחקות ומדברות כרגיל, אבל אז כשהן נרדמות בטבע הן כבר נראות אחרת. היא מרגישה מסוכנת השינה הזאת, כאילו קצת מפוקפק להישמט ככה ולזנוח את עצמך בטבע. כשהן מתעוררת הן לא מדברות, הן הולכות בקורלציה מושלמת לעבר אחד הסלעים, כאילו הן תכננו את זה מראש. התלמידה הצעירה צורחת, היא לא יכולה לסבול את השתיקה הזאת, את השותפות שלהן, את הטבע. היא בורחת בפאניקה. הפנימייה מגיעה לבית ספר באיחור. הן השאירו על ההר שלוש מהבנות וגם את אחת המורות. אישה מבוגרת, מרירה למראה שידעה בדיוק מתי לפזר את המשפטים שלה בדיאלוגים המסתוריים, המתנגנים, המחושבים היטב שהקדימו את הפיקניק.

כמובן שהיעלמות של שלוש בנות צעירות ישר זורקת אותנו לכיוונים של רצח, אונס וחטיפה. קבוצה של שוטרים ומתנדבים מתחילה לחקור את המקרה, אבל הם לא מגלים שום דבר. הרמזים כמעט שלא קיימים, הכל משובש ומעורפל. בסופו של דבר אני חושבת שלסרט אין פתרון כי אין בו בכלל תעלומה.

אני מתכוונת בעיקר לזה שיש אנשים שפוחדים מהסרט. הכוח הכל כך מוחשי של הטבע, חוסר ההסבר, העדר הרמזים, העדר המילים של אחת הנעלמות שחוזרת, משאירים אותם בתחושה קשה של חוסר שליטה.

אם זה כוח על טבעי הוא מרגיש אטום לגמרי, גחמני ומטריד. אף פעם לא הרגשתי את זה. מבחינתי לא הייתה תעלומה, כי שיתוף הפעולה של הבנות היה שקוף לי כמו גם המציאות הדכאנית שהן חיות בה. אולי האפשרות הכי טובה היא דווקא נסיגה. מי יודע איזה חופש הן מוצאת בה? כמה מעורר כמיהה. יש המון סיפורים על נערות נעלמות, מספיק רק להזכיר את לורה פאלמר. רק שכאן יש הבדל משמעותי. הויקטוריאניות החסודה מנוצלת עד הסוף, אז קל נורא לשכוח כל צל של אפשרות לחטיפה שיסוע ומוות. בסרט הזה קשה להאמין בדם אז קל נורא להאמין במשהו אחר. הנערות מתהדרות בחיוכי יש לי סוד לא מוסברים. במיוחד למירנדה הערטילאית, שהובילה אותן לכל אורך היום האחרון לחייהן בפנימייה במין מתיקות שחצנית ומלנכולית. ההיעלמות נראית לי כמו מבצע מתוכנן היטב, קנוניה בין נערות לטבע. קנוניה שחסרים לה בדיוק מספיק פרטים כדי שהגבול בין הפנטזיה ליומיום לא יישבר. אנחנו יודעים ולא יודעים מספיק כדי שזה יטריד אותנו.